מסלול נוער מקום שני

כשהתפקידים התהפכו:/ תהל חדד

 

בום, בום, בום, צבע אדום, קולות הנפילות התערבבו בבכיה של אחותה הקטנה, היא ציפתה שזה ייפסק, אבל זה לא חדל מלהחריש את אוזניה,

היד שלה החלה להירטב, עכשיו אחותה חיבקה אותה, אמא הלכה לראות מה קורה בחוץ,

היו צרחות מעורפלות ממשפחת וויס, הכל טוב, שומרים עלינו. תהתה לעצמה אם הסיסמא הזו עוד רלוונטית.

אמא צרחה, נראה לה.

היא חושבת שהיא שמעה יריה, היא לא הייתה בטוחה מה קורה סביבה, מעורפל.

תהתה אם היא ראתה דמעה זולגת מעינו של אביה כאשר נאבק להחזיק את דלת הממ״ד, היא לא בטוחה.

נועם לא הפסיקה לבכות, היא ראתה שאבא עוצר את עצמו מלהגיד לה להפסיק, לא היה ברור מה עם אמא, אבל היה ברור שאבא רצה לפתוח את הדלת אבל פחד להשאיר אותן לבד.

מעניין מה עבר לו בראש, הוא היה שקט כלכך, גם בבית.

פתאום היא הרגישה את השמש יורדת, מעולם לא הרגישה ככה, אבל עכשיו היא הרגישה איך קרני השמש מלטפות אותה, למה שילטפו אותה עכשיו? זה לא הזמן חשבה, כמו כשהייתה מעיפה את נועם ממנה כשהציקה לה, זה לא הזמן.

נועם לא הפריעה לה עכשיו, היא נרגעה, היה משהו נעים בלהרגיש אחות גדולה, היא חיבקה אותה, כבר חודש שלא חיבקה אותה, היא חשבה שדבר לא ייפגע בהן לא אזעקות ולא יריות, גם אבא לא יוכל להגן עליהן כמו החיבוק הזה.

היא הרגישה שעברו כבר שבע שעות, עברו 48 דקות מאז שנכנסו לממ״ד.

פתאום דפיקה, אבא היה קפוץ ואחז את ידית הממ"ד כמו שלא אחז אותה מאז כניסתם לממ"ד.

קול אמר ״זאת אני״ זו הייתה אמא.

היה משהו מעט שונה בקולה, כאילו היא מחזיקה דמעות, אבא פתח.

היא נכנסה כשידה מגינה על הצד השמאלי של בטנה, בקושי עומדת, כאילו חייה תלויים בידית הממ״ד, ואם תעזוב אותה הכל יקרוס אל תוך עצמו, אמא נכנסה, ונפלה על הרצפה.

היד נשמטה- ירו בה, בטנה שתתה דם.

כמה זמן היא הייתה ככה תהתה לעצמה, היא תמות?

נועם בכתה שוב,

׳סתמי נועם׳ , סיננה בקול הכי חרישי שיכלה.

היא ראתה שאמא רוצה לחבק את נועם, אבל היא לא יכלה, כאב לה, ראו שכאב לה.

״שחי בואי תחליפי אותי״ אבא היה קורא לה ככה לפעמים,

אני? חשבה, איך אוכל לקבל על עצמי את גורלה של המשפחה, הכל תלוי בי? אם נמות, אני האשמה? אני לא יכולה לעמוד בזה.

היא שתקה ועמדה, כל המחשבות האפשריות התרוצצו בראשה, היא התקדמה לכיוון הדלת ותפסה אותה, היא מעולם לא התאמצה כמו שהתאמצה על הידית הזאת.

מצד אחד לא יכלה להסיר את עיניה מהדלת,

מהצד השני הייתה חייבת לדעת מה קורה שם, אבא היה חובש בצבא או משהו, בטח הוא יסדר את זה- זה לא באמת רציני כמו שזה נראה.

היא הסתכלה בסוף, זה הכניע אותה, אבא לקח חתיכה מהסדין שעל המיטה והחל לחבוש את אמא, היא כל כך התאמצה לא לצעוק, לפתע התהפכו התפקידים.

כאב לה על אמה, היא הרגישה כאילו יצאה מרחמה, כאילו סחבה אותה תשעה ירחים וכעת היא מאבדת אותה- היא אפילו לא קיבלה מחזור. אבל אמא הייתה הבת שלה שחומקת לה מבין האצבעות.

אבא חייג 101 ,

״מדא?״

״כן״

״יש פה פצועה, קיבוץ- ״

בום- מאז האזעקה הראשונה לא הייתה נפילה כזו חזקה.

כולם הסתכלו למעלה גם אמא לא יכלה לעצור מעצמה , נועם חדלה מלבכות, ובהתה מעלה.

ואני הסתכלתי אליהם, מטה.

אבא המשיך לדבר עם מד״א אבל זה כבר לא עניין אותה, היא המשיכה להיאבק בדלת הממ״ד

נשמע צרור,

היא הרגישה שהיא נאבקת במלאך המוות מהצד השני, אולי תפתח לו, כבר עדיף שהוא יעשה את זה מהר. לא היה איש בצד השני. רק הפחד החזיק יחד איתה את הידית, היא הפילה דמעה אחת על ידו שהייתה מוחשית מאי פעם, היא הרגישה אותו, מנסה לגרום לאצבעותיה להרפות.

אבא ניתק .

׳תחליף אותי מהר׳ היא כמעט צעקה,

השעות חלפו,

מצידה השני של הדלת נשמעו צעקות ,

״צה״ל, צה״ל״

'יפה שנזכרו' אמרה לעצמה בציניות המיטבית.

ארבעה חיילים ניצבו לנגד עיניה, לא יכלה לראות אף אחד מפניהם, היא ניסתה לזהות כדי שעוד מעט כשייגמר הדבר הזה תודה להם.

הם לחשו לאבא משהו, והוא במהרה כיסה את עיניה של נעם ולחש לה: ״שחי אל תסתכלי בחוץ״, היא כיסתה את עיניה אבל השאירה את האצבעות מרווחות במקצת, מה כל כך גרוע חשבה לעצמה-

גרוע, היא גילתה.

היא ראתה שלוש אנשים שהיא זיהתה ממשפחת זהר שרועים על המדרכה מימינה,

היא עלתה אל הרכב,

כמה זמן הנסיעה הזאת חשבה לעצמה, היא לא נגמרת.

אמא לא חזרה איתם, לקחו אותה למקום אחר, לבית החולים בטח .

'נחזור הביתה?' חשבה לעצמה, אבא ישב בשקט כל כך עוצמתי, היא לא הרגישה שביכולתה לחשוב.

נועם לא הרגישה ככה.

היא שאלה אותה בקול הכי חזק שיכלה לאמץ לעצמה- ״שחר חוזרים הביתה מחר?״

״אני לא יודעת נועם״

״אז מתי?״

ברור שגם אני לא יודעת גם לי קשה, מה היא לא מצליחה להבין, שתתבגר כבר, היא התקשתה להכיל אותה.

ההרגשה שנועם מעיקה עליה הייתה חזקה, כמעט שכחה לגמרי מהחיבוק שלהן הבוקר.

״די נועם אני לא יודעת״

״טוב שחר אל תתעצבני עליי״

'אל תגיבי' אמרה בראשה, כמשכנעת את עצמה לא לחנוק אותה בכעס.

הנסיעה הייתה כל כך ארוכה, מצבה של אמא לא ברור, אבא לא הוציא מילה מעבר למה שהיה צריך, ונועם שקעה אל תוך עצמה.

פתאום בלי שניסתה אפילו, נפלה לשינה כל כך עמוקה שהיא לא זכרה שישנה ככה מעולם.

אבא ניסה להעיר אותה כשהגיעו אל פתח המלון, אך היא ישנה בפסיביות מוחלטת,

וכאשר החל להעיר אותה ממש הרגיש בהתנגדות, איך אדם ישן יכול להתנגד?

החייל שניסה להראות את הפנים הסבלניות ביותר שיכל, החל מעט לאבד סבלנות מהמאבק הזה, היו לו עוד דברים לעשות.

אבא החל להתבונן בו בחוסר נוחות בזמן שנענע אותה,

טוב, נרים אותה, חשב. אין ברירה,

ביד אחת סחב אותה בסחיבת פצוע, היא הייתה כבר גדולה מדי לכל דבר אחר.

וביד השנייה החזיק בנועם, שניגבה את אפה בפיג׳מה שלה, היא לא בכתה, היא כבר לא הרגישה שיש בזה טעם.

כשהיא הגיעה למסקנה הזו היא הייתה בת שבע.

הפעם הבאה שהיא קמה הייתה ב-3:52 לפנות בוקר, היא קמה בבהלה, היא לא הבינה איפה היא, מי לידה במיטה, מה קורה פה?

בא לי הביתה חלפה המחשבה בראשה,

היא נעלמה.

כי עכשיו היא נזכרה איך הבית נראה.

היא לא יכלה עוד לישון, היא פתחה את הטלפון שלה, עניין אותה אם כתבו לה הודעה, האור של המסך הבהיל אותה, קיפצה במקומה מעט ומבול של הודעות הומטר עליה,

היא התחרטה, לא היה לה כוח לענות, לא היה לה כוח לכלום.

היא דווקא כן רצתה הביתה. אבל לבית של אתמול.

היא ישבה על השולחן ועלעלה בספר שאבא הביא לה בתקווה שלא תהיה בטלפון, הוא לא כל כך עניין אותה, אבל ההיצע לא היה רחב.

המוח שלה הריץ כל כך הרבה מחשבות, על טוב ועל רע, על מהות ועל הבל, היא הרגישה את עצמה נקרעת בין יציאת מצרים לגטו, בין תש״ח לתשפ״ד.

די. ניסתה למחוק את כל המחשבות בעזרת הדפים הללו, שחור על לבן, פתאום שמה לב לטעות דפוס, ג׳ שמעט נמרחה, היא בהתה בה, כמעט 19 דקות בהתה ב-ג׳ הזו.

היא הרגישה שהחיים שלה הם כמו הגימ״ל הזו, נמרחים.

אמא חזרה בבוקר אל בית המלון .

נועם צעקה: ״אמא!״, היא לא יכלה שלא לסובב את ראשה, ספק בשמחה ספק באימה.

והן חיבקו אותה, היא הייתה חבושה, היא הרגישה את התחבושת מתחת לחולצתה כשנשענה עליה, החיבוק הזה הרגיש כמו כשחיבקה את נועם אתמול, דבר לא יפגע בהן דבר לא יגן עליהן, היקום נקמל ופורח, ואמא בוכה.

אמא לא אמרה מילה אבל דמעותיה טפטפו על ראשה, היא נגעלה אבל הרגישה שזה יעליב אותה, היה לאמא כל כך קשה.

איך אני מגיבה לזה? חשבה,

שוב הרגישה כמו שהיא הרגישה לאחר שאמא נפצעה, התפקידים התהפכו, היא האם והיא הבת כאילו חזרה לממ״ד ואמא שרועה למולה, תהתה לעצמה האם התחושה הזו תיגמר אי פעם, או שלעד נגזר עליה להיות האחראית.

הימים עברו ,

היא ונועם השתעממו בחדרן והיא אמרה: ״נועם בואי לחדר של אמא ואבא״

״אני חושבת שאני אלך לרונץ'״

״נועם, משפחה יותר חשובה מזה- תעריכי שיש לך״

״לו כבר אין הרבה משפחה, כדאי שהוא ירגיש כאילו יש לו״

״טוב״

היא הרגישה עליונות מוסרית על נועם, היה מתבקש שתהיה משמעותית בוגרת ממנה בהתחשב לפער שביניהן, היא ידעה את זה, ואני יודע את זה, אבל היא נהנתה מהתחושה.

מדי פעם, גם בבית, כשהייתה הולכת לחדרם של אבא ואמא, היה לה מנהג מגונה להאזין להם מעט לפני, סתם, לשמוע אולי הם מדברים עליה, הסקרנות הזו לעיתים עלתה לה ביוקר,

״מה אתה אומר על פורטוגל?״

״די מאמי אני לא חושב שזה רעיון טוב, בחייאת איך תסתדרי בלי אמא שלך לידך?״

״איך אני אסתדר אם יקרה לבנות משהו?״

מה, יכול להיות שהם יעשו רילוקיישן? לשנייה אחת בלבד היא ממש התלהבה מהרעיון אך היא חשבה עליו שנייה נוספת.

החברים שלה, שי, דפנה, כולם, איך היא תעזוב אותם? ואת הבית היא די אוהבת סך הכל, ואת סבתא, מה, היא תראה את סבתא אחת לשנה? והמורות, בסוף היא די אהבה את המורה שרון, היא חיבבה אותה בסתר, והיא ממש גרועה באנגלית, איך היא תדבר עם אנשים שם?

וממש מסוכן שם יש הרבה אנטישמיות בחו״ל,

זה לא שפה ממש שונה משם גיחכה בראשה,

היא חזרה לחדר.

היא ישבה על המיטה, לבדה, כשראשה מסתכל מעלה, ושאלה, חצי בקול כאוב וחצי בצרחה.

׳למה זה מגיע לי? תכלס, מה עשיתי? ׳

הדמעות יצאו כאילו מכריחות אותה לשחרר אותן מכלוביהן.

כלום. אמרתי.

היא לא שמעה.

באותו הערב אמא הושיבה אותה יחד נועם ואמרה להן שיכול להיות שהם יגורו בחו״ל, מסוכן פה אמא אמרה, לא פשוט לנו כאן.

״אבל זה הבית שלנו!״ אמרה נועם, מיואשת כדרכה.

״מה זה בית? נגרום לזה ששם יהיה בית״

באמת, מה זה בית?