מסלול ילדים מקום שני

כתב- טמסגן אנסקאו

השנה היא 1999.

אדנה, האחראי על העלייה מאתיופיה לישראל, בישר לסבי בשורה ששינתה את חייו – הוא יכול לעלות לארץ ישראל. ההתרגשות הייתה גדולה, ובני המשפחה התאספו במשרד של אדנה כדי לחתום על המסמכים הנדרשים. אבל אז, בקול רציני ובמבט חמור, אדנה אמר את מה שאף אחד לא ציפה לשמוע: רק סבא יוכל לעלות לישראל. אמי ואחותה, שכבר נישאו, לא היו זכאיות להצטרף אליו.

וכך, סבא עזב את אדמת אתיופיה לבד. בארץ הוא התחתן בשנית, נולדה לו ילדה, ולאחר תקופה התברר שהיא על הספקטרום האוטיסטי.

בינתיים, באתיופיה, לאחר לידתה של אחותי הגדולה, הוריי עזבו את הכפר ועברו לעיר הגדולה גונדר. חיינו שם במשך שנים. סבי, שהספיק להתאקלם בארץ, נפטר, והותיר אחריו חלל בלבנו.

לאחר מכן נולדה אחותי הבכורה, אני, ואחריי הגיעו עוד אח, ואז תאומות. אבל בכל פעם שניסינו לעלות לישראל, נתקלנו שוב ושוב בסירוב. כשאחותי הגדולה פנתה לאדנה ושאלה למה איננו יכולים לעלות, הוא ענה שאנחנו זקוקים למספר תעודת הזהות של סבא, שכבר נפטר.

פנינו לאשתו של סבא, אך היא שלחה לנו מספר שגוי – חששה שאם נגיע לישראל, נדרוש את הבית של סבא. לבסוף, אבא הצליח להשיג את המספר הנכון מקרוב משפחתה. שלחנו את כל המסמכים הדרושים, הצטלמנו, ולבסוף קיבלנו את אישור העלייה המיוחל.

ההתרגשות הייתה עצומה. התחלנו להתכונן למסע. קנינו בגדים חדשים, תבלינים, מזוודה גדולה ואפילו מחבת חשמלית. שמחתי מאוד, אבל גם חששתי. שמחתי כי אני עומד להגיע לישראל, אבל היה קשה להיפרד מסבתא, מהדודים ומהחברים שהשארנו מאחור.

כשהגענו לישראל, החיים התחילו מחדש. הכרתי חברים חדשים במרכז הקליטה, למדתי לשחק, לצחוק, ולהשתלב. אהבתי ללכת למועדונית עם בנות השירות. הכול היה מרגש והרגיש כאילו הכל מסתדר לנו, עד שהגיעה הבשורה הקשה ,אנחנו צריכים לעזוב את מרכז הקליטה.

הידיעה הזאת מילאה אותי עצב וגרמה לי להיזכר בכל געגועיי העבר שניסיתי לא לחשוב עליהם, אני מתגעגע לסבתא שבאתיופיה, לחברים ולמורים שהשארתי מאחור. עכשיו, שוב אצטרך להכיר חברים חדשים, להתרגל למקום חדש, להתחיל מחדש – וזה לא פשוט ואפילו מרתיע וקצת מפחיד..

אבל בליבי יש תקווה: שאמצא חברים טובים, שאפגוש מורים שיתמכו בי, ושבנות השירות החדשות יהיו לצידי. ואני גם מקווה – יום אחד – לראות את סבתא כאן, בישראל.

עם כל הקושי והגעגועים, אני חושב על העתיד. כשהייתי קטן, אמא שלי תמיד אמרה לי: "אתה יכול לעשות כל דבר אם תאמין בעצמך." אני נזכר במילים שלה בכל פעם שאני מרגיש שקשה לי. כשאני חושב על מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול, התשובה ברורה לי – אני רוצה להיות רופא.

ההחלטה הזאת לא באה סתם. ראיתי כמה סבא שלי סבל לפני שהוא נפטר, ולא היה מי שיעזור לו. גם באתיופיה, כשמישהו חלה, לא תמיד היו רופאים שיוכלו לטפל בו. אני מבין כמה המקצוע הזה חשוב, ואני מרגיש שזה מה שאני רוצה לעשות לעזור לאנשים, להציל חיים, ולהעניק תקווה למי שזקוק לה.

אמא שלי תמיד לימדה וגידלה אותי על ערכים של עזרה לזולת ואכפתיות. ואני יודע שכאשר אהיה רופא, אדאג להעניק לאנשים לא רק טיפול רפואי, אלא גם תקווה.

עכשיו, כשאני בישראל, אני מרגיש שיש לי הזדמנות אמיתית להגשים את החלום הזה. אני משקיע בלימודים, משתדל להיות הכי טוב שאני יכול, ומתמלא מוטיבציה כל פעם שאני חושב על היום שבו אוכל לעמוד מול אדם שזקוק לעזרה – ולדעת שאני יכול לעזור לו.

למרות כל האתגרים, אני בטוח שאני בדרך הנכונה. הדרך שלי אולי לא תמיד קלה, אבל אני מאמין שבסוף אצליח. כשאגיע ליום שבו אהיה רופא, אדע שהכול היה שווה את זה.