מסלול בוגרים מקום שני

כתבה אלדין לי

לסבסטיאן יש לב של חזיר. לא סתם חזיר, כמו שאפשר למצוא בחווה, כזה שאוהב להתגלגל בשלוליות ואוכל כל דבר. זה, שסבטיאן קיבל את הלב שלו, היה מהונדס גנטית במעבדה. אפשר לומר שיצרו אותו במיוחד בשביל להשתמש בלב שלו, כשיגדל. הרופאים היו סבלניים מאוד כלפי פציינט מספר אחת שלהם, אבל הם לא ידעו לענות לו בוודאות אם לחיה המהונדסת היו רגשות, אם החזיר הסכים לתת את השריר המפעיל המרכזי שלו לנער שהוא לא מכיר אפילו, ואם לא היה אכפת לו למות למענו. סביר להניח שחלק מהתשובות היו בהירות לצוות הרפואי, אבל גם פגיעותו של המטופל הראשון הייתה ברורה, וגם הסקרנות והרצון להצליח הובילו אותם למתן מענה שהיה מספק ומעורפל בו בזמן. בסופו של דבר, לאחר מספר מפגשים ומעקבים הם עצמו את העיניים של הנער ושל החיה, כמעט בו זמנית, וביצעו בהם את ההשתלה הראשונה של לב חזיר אל גופו של בן אנוש. הנער היה היחיד מבין שני המורדמים שפקח את עיניו לאחר המעשה, וזו הייתה התגשמותה של התחזית האופטימית. הניתוח הראשון מסוגו הוכתר כהצלחה.

כשהתחיל השלב השני, שכלל בעיקר התבוננות ורישומים, הרופא שהוביל את הניסוי הזהיר אותו ממאמץ. "אנחנו צריכים לעשות את המירב בכדי שהלב החדש יתאקלם בקלות, לא להעמיס עליו פעילויות אירוביות וגם לא ריגשיות". אפילו התרגשות הייתה מסוכנת, אבל איך יחנוק אותה, והיא מציפה אותו כל פעם שהתלתלים של מאיה קופצים למולו, והנמשים שלה משכיחים ממנו את כל הסכנות וכל האזהרות, והדיבור המהיר והצרוד שלה מדגדג אותו בעורף, והמגע המרפרף שלה מטיס אותו למחוזות שטרם הכיר, והריח שלה, כשהיא רוכנת מעליו, הוא בולע אותו בשבריר שניה, בלי ללעוס, והוא כמה להיבלע בתוכו. והנה היא, מחכה לו מחוץ לחדר ההתאוששות, הוא רואה את התעלולים של החשמל הסטטי בשיער שלה, מסמר אותו בכוונה, כדי שייראה מבעד לאשנב הדלת, כי הנער המתאושש צריך לדעת שהנערה שלו קרובה אליו כל כך.

עכשיו סבסטיאן צריך לנוח, ומאיה צריכה לחכות. הציפייה והמנוחה הן הקשות שבעינויים בגיל הזה, בתור הזהב של החיים, כשהילדות נושקת לבגרות, אבל מתמהמהת, וזו השנייה לא דוחקת, אבל גם לא נסוגה.

כשהשתחרר לבסוף, מצא גור כלבים בחצר. במשך שלושה ימים האכיל אותו, וביום הרביעי נעתרה לו אימו, והכלבלב אומץ רשמית על ידי פציינט מספר אחת. חיות מחמד ידועות בסגולות המרפא שלהן, הצדיקה האם את המהלך שנעשה ברגע של חולשה, ותוך זמן קצר נשבתה אף היא בקסמיו של הגור. היו לו עיניים חומות וגדולות כמו לכל בני הבית, והשיער שלו היה פרוע, כמו השיער שלה עצמה. לפעמים היה נדמה לה שסבסטיאן ומאיה משתעשעים איתו כאילו היו הוריו, והמחזה הזה קסם לה. היא הייתה בוהה בהם מהחלון, מבעד לוילון התחרה, איך הם רצים אחרי הכלבלב, רצים זה אל זו, מבלי לתת עליה את הדעת.

"קראנו לו בוב", אמר סבסטיאן לאימו, "והוא הבין את זה. אנחנו קוראים לו בשם החדש והוא קופץ והלשון שלו בחוץ, וזה מצחיק", והוא צוחק. והצחוק שלו מרפא את הלב של האם, החבוט מדאגות ולילות ללא שינה. בוב הולך אחרי הנער לכל מקום, והשיפור בבריאותו ניכר, מותר לו כבר לרוץ והם רצים יחד, ומדלגים בין שיחי פרא קוצניים, והנה מאיה, היא מביאה לבוב חטיף, והאושר משתכן בדירה, יחד עם הכלב. הגור גדל מהר, הוא רק בן חצי שנה, וכבר מגיע כמעט לברכיים של סבסטיאן. כשהוא נעמד על רגליו האחוריות, כפותיו הקדמיות נמתחות אל עבר כתפיו של הנער, הוא מכשכש בזנבו, וסבסטיאן מחכך את האף המנומש שלו בחוטם השחור והרטוב של בוב. הכלב מלווה את המשפחה הקטנה לביקורי הרופא, מאיה מחכה יחד איתו מחוץ לקליניקה, והכלב הולך סביבה טרוד, עד שלבסוף יוצאים האם ובנה, מחייכים, כי הלב המושתל מתאקלם להפליא.

אמא של סבסטיאן יושבת תמיד לפנות ערב מאחורי וילון התחרה. הזגוגית אינה מוגפת, מחניק, והוילון לא זע. מוזיקה מסתלסלת ועולה מהדירה שמתחתיה, אחר כך המוזיקה כבה, נשמעות חבטות עמומות. הקומקום שורק, האם חולטת תה ושבה לעיסוקיה.

איש זועף יצא מהבניין, הכלב רץ לקראתו, האיש בעט בו, ובוב המופתע ילל וניתר לאחור. מאיה וסבסטיאן רצו אליו, אבל האיש כבר הספיק לטרוק את הדלת של רכבו ולנסוע משם. המוזיקה המסתלסלת התחדשה וייבבה, כמעט כמו בוב המופתע והפגוע.

הקיץ הגיע. הכלב גדל, גם מאיה וסבסטיאן גבהו. הם יצאו מהעיר בהליכה קלילה, כמעט ריקוד, ובוב רץ לפניהם, מתנשף. הוא מסתובב מידי פעם להתבונן בהם, חורץ להם לשון, העיניים שלו בורקות, אבל הם לא רצים לחבק אותו, כי חם מידיי לרוץ. הוא דווקא רץ אליהם, הם רוכנים אליו, מלטפים ומחבקים אותו, ואז, מאושר, הוא שוב שועט קדימה. באופק ניתן להבחין בעץ בודד שמבטיח צל רענן, והנער, הנערה והכלב פונים לעברו.

מתחת לעץ יושב רועה צאן בדואי, הוא בערך בן גילם, הוא מגלף באולר קטן ענף. מאיה וסבסטיאן מתיישבים לידו ומוציאים סנדוויצ'ים, יש להם מספיק גם בשביל רועה הצאן. עדר של כבשים דינדן בפעמוני הצוואר שלהם סביבם. המאושר מכולם היה בוב. שלושת כלביו של הרועה קיבלו אותו בנביחות שמחה, והם רצו במעגלים האחד אחרי זנבו של רעהו, קפצו זה על זה, התכתשו כמו ילדים. סבסטיאן הסתכל עליהם, בעיניים מצומצמות בגלל אור היום הבהיר והשמש, וחשב לעצמו שהיום הזה ראוי להיות נצור בליבו לנצח. אנחנו לא יודעים מה טומן לנו העתיד, אבל הנער ידע בוודאות שהיום הזה ילך לבלי שוב, ועליו לחרוט אותו בזיכרונו, כדי שיוכל להחיותו מחדש ברגעים עצובים שעוד יבואו. והוא חרט בליבו הכל, קו אחרי קו, את השמיים הנקיים, את האדמה היבשה, הצמחייה הפראית והשבירה, את העץ, את רועה הכבשים על המחצלת, עם האולר והענף, את מאיה, את התלתלים של מאיה, את הכבשים, את ארבעת הכלבים המשתוללים משמחה, את ריח הכריכים. הכל תועד ותוייק לזכרון עד בלב שלו.

מאיה מדגדגת אותו בשבר ענף יבש, וארץ החלומות מתפוגגת באחת, הוא חוזר להווה, מנסה לחלץ את הענף מידייה, והיא צוחקת, ובין השיניים שלה הוא רואה פירורים, אבל הוא לא אומר לה כלום, כי היא כל כך יפה, כל כך מסנוורת עם הפירורים האלו! ורועה הצאן מצקצק וקורא: "קיקיקיקי פססט" והכלבים רצים אליו, והכבשים מתקבצות סביבו, והוא מנופף להם לשלום והולך לדרכו.

אחר כך הגיע הסתיו.

שלכת. סבסטיאן ומאיה דורכים על העלים היבשים, והם משמיעים פצפוץ, רחש לחש כמו כישוף. והמדרכות מסמיקות ומצהיבות והענפים העירומים רוטטים. כמו הנער והנערה, כמו היו השתקפות של המתרחש תחת רגליהם.

השכנים החדשים מהדירה למטה איומים, בעיקר הזועף. בוב פחד ממנו. כל פעם כשהאיש יוצא מהבניין הוא מנתר לאחור ומיילל. האישה יוצאת לעיתים נדירות יותר, והכלב התרחק גם ממנה, אם כי פעם אחת רכנה לעברו, רצתה ללטף אותו. בוב הרכין את ראשו בהכנעה, אבל דידה בעקבות סבסטיאן, הלאה ממנה. מאיה אמרה שהשכנה הזאת בטוח חוטפת מכות מהאיש הזועף, היא כל הזמן שקטה ותמיד עם משקפיים כהות גדולות, גם כשמחשיך. סבסטיאן מושך בכתפיו. "צריך לעזור לה" מאיה מתעקשת. "אם הוא יהרוג אותה כולנו נהיה אשמים, כי שתקנו".

יום אחד הם פגשו את האישה עם משקפי השמש מחוץ לקליניקה. היא ישבה על ספסל ובהתה, אם כי לא ניתן לומר זאת בוודאות, זגוגיות משקפיה היו כהות. מאיה התיישבה לידה, בוב התרוצץ מעט סביב הספסל, ולבסוף נעצר לרגליה של הנערה. האישה ניסתה שוב ללטף אותו, והוא אישר לה. בהתחלה בהססנות, אך מקץ כמה רגעים התמסר למגעה הרך להפליא.

"אני יודעת שבן הזוג שלך מכה אותך" אמרה מאיה בשקט. פיה של האישה נפתח ונסגר, כמו פיו של דג זהב, היא משכה מעט את משקפיה במורד אפה ושוב מעלה, זעה באי נוחות ולבסוף אמרה, מנסה לשוות לדיבורה ארשת אגבית: "מי, דן? דן לא בעלי והוא לא מרביץ לי. מאיפה הבאת את הרעיון הזה, ולמה את חושבת שזה משהו לגיטימי לומר בכלל, על אחת כמה וכמה לאנשים שזרים לך לחלוטין?" היא רכנה אל הכלב, אחר כך הזדקפה ואמרה: "זה לא עניינך, עדיף שתמשיכי להתרכז בכלב שלך" ומייד קמה ופנתה הלאה משם.

מזג האוויר היה נעים, כמו כוס מים צוננים, והשלישיה צעדה עם הכלב לכיוון הבית, שקועים כל כך בדיבורים, שלא שמו לב מייד שבוב ניתק מהם ושעט אל עבר הבניין. שם, בחניה, האיש הזועף השתולל מזעם, רץ אחרי השכנה כשבידיו צינור חלוד, והיא רצה ממנו, ובתוך מעגל הטירוף נעמד לו בוב ונבח באימה ובזעם, הוא ראה את עיניו הקטנות של האיש הזועף, הן היו אדומות. הוא רצה לתפוס אותו במכנסיו, לגרור אותו הלאה מהאישה הנרדפת, אבל היה משותק מפחד. וכך הם ראו אותו בפעם האחרונה, נטוע לכביש, עיניו החומות הגדולות מופנות בתוכחה ופחד אל האיש, והוא נובח את לב הכלב שלו עד כלות.

סבסטיאן ראה איך האיש נכנס אל הטנדר ושועט אל הכביש, ואז השתרר שקט, והוא ראה גם את השקט, וראה איך הנביחות האילמות עולות מעלה מעלה אל עבר העננים, ולכל נביחה אילמת זוג כנפיים, והן מרפרפות, כמו ריסים ארוכות ענוגות, מרפרפות במרחק אך נוגעות בתוכו, בשיפולי ביטנו, במעלה גוו, בחזהו. הוא ראה את מאיה רצה אל השלולית שהלכה וגדלה סביב הגוף הפרוותי הדומם, הוא ראה שהיא צועקת, אבל לא שמע אף הגה, הוא ראה את האישה מורידה את משקפי השמש הגדולים שלה, צולעת אל עבר הנערה, כפופה, הוא הרגיש את הידיים החזקות ביותר בעולם כולו, הידיים של אמא שלו, שתמכו בו כשקרס.

פציינט מספר אחת חזר לקרדיולוגיה. קיבלו אותו יפה במחלקה, על השידה שליד המיטה שלו היו תרמוס עם תה וקופסת פח עם עוגיות, ועל הקיר מולו הייתה תמונה גדולה של הרים, והוא הסתכל עליה וצימצם את עיניו ויכל לראות בקו האופק עץ, ומתחת לעץ הייתה מחצלת, ועליה ישב רועה צאן בדואי, בערך בן גילו, וגילף בעץ, וזמזם, ומאיה ישבה לידו וצחקה, והשיניים שלה היו מלאות בפירורים, והיא זהרה כמו השמש.

ובמסדרון הוא שמע את אמא שלו, וקולות נוספים, והקולות הנוספים ציקצקו ואמרו לה: "נורא, נורא, יש טיפוסים רעים כל כך, איזה מין לב יש להם?", והקול של אמא שלו ענה חלושות: "לב של בני אנוש".