מסלול בוגרים מקום ראשון

הישיבה חסרת החלונות/ סת' אדם גרודופסקי

בואו אספר לכם משהו.

כשאתה נמצא על הארכה של סולם בגובה 6 מטרים, קשור לפיגום בגובה 4.5 מטרים, אתה לא רק נמצא 10.5 מטרים באוויר. אתה אידיוט. זאת לא הדרך לצבוע ישיבה.

איברהים לא רוצה שום קשר לסולם שלי; "אני אצבע את הקומה הנמוכה יותר, בוס".

הוא לא רוצה לשחק עם הגורל. לאחרונה המזל לא מאיר לו פנים.

שלושה ימים לפני החתונה שלו, משפחתה של הכלה המיועדת התחרטה. הגיעה אליהם הצעה טובה יותר ברגע האחרון. מה שהשאיר את איברהים תקוע עם הזהב שהוא קנה בחברון בשביל החתונה. והנדוניה הבדואית לא ניתנת להחזר. כבוד המשפחה נמצא בסכנה.

תוך שלושה ימים נמצאה כלה חדשה. היא בת 26, זקנה בלה בסטנדרטים בדואים, אבל יפה, חכמה ועובדת, פי שניים יותר חרוצה ממנו. הייתי מעסיק אותה בעצמי אם זה לא היה גורם לרעידת אדמה תרבותית.

אבל אני סוטה מהסיפור. אני מתכוון לומר שאיברהים מודע לעובדה שהסכמים יכולים להיכשל.

הוא מזהיר אותי מפני פישר הזה. הקבלן הזה הוא כריש והוא מריח את הארוחה הבאה שלו.

אני לא שומע את האזהרה. אני לא רוצה לשמוע. לא מזמן עליתי לישראל. אשתי הטריה גרה בערד, עיירה מדברית קטנה עם 14% תעסוקה. שלוש הבנות שלה לא מתלהבות מהגבר שפולש לביתן, וההגעה הביתה היא כמו כניסה לשטח אויב. אז אני לוקח על עצמי כל עבודה שאני מוצא כדי להביא כסף הביתה.

כל מחמאה מהקבלן מאכילה את הפנטזיה שלי, בה יש לי עסק קבלנות משגשג ובית שמח עם ילדים שאומרים לי שלום כשאני נכנס בדלת.

שלושה שבועות, וסיימנו את הפינות העליונות. אין יותר סולם. אני ניגש אל הקבלן כדי לקבל את התשלום האחרון שלי. הוא מבטיח להראות לי עבודות חדשות בבניינים אחרים אחרי שאסיים לנקות את הכלים שלי. "סבבה" אני אומר, "אבל איפה הכסף שלי?"

"אתה צריך לקחת אותו מפרץ. הוא העסיק אותך."

אבל פרץ חסר תועלת. "אין לי כסף. הכסף שלך אצל פישר."

אני לא יכול לתבוע את פישר. החוזה הוא סטנדרטי. בבית המשפט הוא יגרום לי להיראות כמו כסיל.

ישראלים אומרים שאמריקאים עוברים לפה רק אם הם פנאטים או כסילים או כשלונות.

אז זה כבר אחד מתוך השלושה.

פישר עוזב את האתר. ככל שאני מחכה יותר כך פוחתים הסיכויים שאני אקבל את הכסף שלי.

אני רץ במעלה המדרגות אל אולם הלימוד. אני מתחיל להוציא את חלונות האלומיניום ממקומם ולהניח אותם על הרצפה.

מורי הישיבה צופים בי מתוך הניתוק שבא עם לימוד תורה כל היום.

תוך 15 דקות כל החלונות בוואן שלי.

כשאני מגיע חזרה לסטודיו שלי אני מקבל שיחת טלפון ממנחם, מנהל הפרויקט. הוא מאיים עליי שיתקשר למשטרה. אבל כוחות המשטרה בערד מועטים. 10 שוטרים במשמרת מקסימום.

מאיפה שאני בא, בניו ג'רזי, ככל הנראה לא הייתי אומר לו שילך להזדיין. רכוש הוא קדוש בארצות הברית. היו עוצרים אותי מיד.

אני נזכר בעוד קבלן ששיחק משחקים עם כסף.

אני אומר לו שהוא לא מקבל את החלונות עד שאני מקבל את הכסף.

השיחה מתדרדרת. קללות, איומים, מילים בעברית ובאנגלית. אני מנתק.

אני צועד הלוך ושוב. אני מבין שאני צריך אסטרטגיית יציאה.

אני מתקשר לאשתי מירב. אנחנו נשואים פחות משנה.

תבינו, מכבדים אותה בערד. היא הייתה עובדת סוציאלית לפני שעשתה את הדוקטורט שלה.

והנה הבעל החדש גונב חלונות מישיבה.

"מירב, תשמעי אותי".

אחרי שאני מסביר את הסיטואציה, יש שתיקה בצד השני של הקו.

ואז היא אומרת "תישאר איפה שאתה. אני אתקשר לפישר הזה."

5 דקות לאחר מכן היא מתקשרת.

"תכניס את החלונות לרכב. אנחנו הולכים יחד. אתה אל תדבר. אתה סתם תהיה אמוציונלי." היא צודקת. הייתי נותן לו אגרוף בשניה שהוא פותח את הפה.

אני מעמיס את החלונות חזרה לתוך הפולקסווגן שנת 86 שלי. אשתי מופיעה לפני ואני נוסע אחריה לישיבה. אנחנו עולים במדרגות של הישיבה יחד. אנחנו רואים קבוצה של גברים מחכים לנו.

מירב ניגשת מיד לקבלן ולפרץ. העובדת הסוציאלית, 'תנו הזדמנות לשלום', העדינה, נעלמת.

הכעס הצדקני פורץ קדימה.

היא גורמת למושחת הזה, שניצל הרבה קבלני משנה קטנים, להיראות ככה קטן.

היא מסתובבת אל שומר הראש שלו ואומרת "אני מרחמת על כל מי שצריך לעבוד תחת האיש הזה."

אנחנו מסכימים על מחיר. שומר הראש עוזר לי להחזיר את החלונות למקום.

מירב ואני הולכים לרכב שלה. "עשינו את זה, הא?" היא אומרת.

אנחנו יושבים במטבח והיא מספרת הכל לבנות שלה. הן חושבות שזה מגוחך. אני בבית.