מסלול נוער מקום ראשון

האבא שאין לי/ אופק לין

ידעתי שיום אחד זה יגיע, ולא אוכל להתחמק מזה. הייתי צריכה להכין את עצמי טוב יותר לרגע הזה. בכל זאת אני מתקרבת לגיל 14.

מה חשבתי לעצמי? שלנצח אוכל להסתיר את זה מחבריי לכיתה, מחברותיי ומכל הסובבים אותי? שלעד אוכל להימנע מכל שיחה שיכולה להוביל לשם? ואני הרי לא אחת מהנערות המופנמות והשקטות שלא מבחינים בהן.

איזה טיפשה הייתי.

היא לא תוכל להבין את זה. היא תגיד שזו חולשה, ושיכולתי להתמודד עם זה. היא כזאת חזקה, ויודעת תמיד את התשובה הנכונה.

אז החלטתי להסתיר את חולשתי, לפחות כלפי חוץ , ולפרוק הכול ליומן שלי. אותו יומן, אשר אימי החזקה קנתה לי. יומן שבו כותבים בעיקר על כאב וחוויות רעות בילדות (פשוט הצצתי ביומן שלה פעם אחת, לא יכולתי להתאפק).

***חלק א***

שלום יומני היקר,

היום הלכתי לבית הספר, שמחה כמו תמיד. נכנסתי לכיתה, והתיישבתי במקומי הקבוע. כבר הייתי מוכנה לאחד מנושאי השיעור המשעממים שלנו, אך המורה החליטה, באופן בלתי צפוי, להקדיש את השיעור לנושא "המשפחה".

בהתחלה לא ייחסתי לכך חשיבות רבה, על מה המורה כבר יכולה לדבר, חשבתי לעצמי, ואז היא התחילה להסביר על סוגים שונים של משפחות: יש משפחות של אימא ואימא, משפחות של אבא ואבא, ויש משפחות חד הוריות. כל הכיתה צחקה למשמע הדברים האחרונים. "יופי", חשבתי בלב, תצחקו, ונעבור הלאה, אולם המורה התעלמה מהגיחוכים של ילדי הכיתה והוסיפה: "ויש גם משפחות של אימהות יחידניות".

למה, המורה, למה? ליבי התמלא בחשש כבד, למה עליך להעלות גם את זה? עכשיו כל העיניים יופנו אליי.

לא חלף זמן רב עד ש"מלך הכיתה", יאיר, הרים את קולו ושאל :"המורה, את מתכוונת כמו המשפחה של מיכאלה, שאין לה אבא"?

1

התפילות שלי לא הועילו. כל העיניים היו נשואות אלי, הרגשתי נבוכה, והבושה הציפה אותי. איך הוא בכלל יודע? אולי יש לי אבא? למה כולם צריכים לדעת על כך? זעמתי מבפנים, ולא הצלחתי להוציא מילה מהפה, ישבתי קפואה, ראשי שמוט, לא מסוגלת להרים את עיניי.

המורה , שזיהתה את המבוכה, ניסתה לתקן את המצב:" אה...זה לא דיון פתוח, ורק מי שמעוניין לשתף מוזמן לעשות זאת".

בבקשה אלוהים, שיגיע כבר הצלצול.

הצלצול המיוחל לא הגיע לדאבוני, ועברו עוד דקות רבות עד שהסבל תם.

את שאר היום פחות בא לי לתאר יומני היקר. לא יצאתי מהכיתה, ולא היה לי כל רצון לשוחח עם אף אחד.

כל הדרך חזרה מבית הספר, לא הפסקתי לחשוב על מה שקרה, וזה הטריד אותי. אף פעם לא חשבתי על זה לעומק. האם זה כ"כ נורא לגדול בלי אבא? הרי נולדתי למציאות הזאת, ואני חיה אתה כך. איך זה בכלל לגדול עם אבא?

אימא אומרת לי תמיד, שעלי לדעת להסתדר לבד, להפגין ביטחון ולשרוד, אך מעולם לא העזתי לשתף אותה ברצון שיהיה לי אבא רק כדי שיגן עליי. זה תמיד אני והיא, מול כל העולם. אולי אם היה לי אבא היו פחות מתנכלים לי? כן , זה בוודאי היה קורה.

אני חושבת, יומני היקר, שרבים מהילדים והמבוגרים לא מבינים שלכל סוג של משפחה יש את היתרונות והחסרונות שלהם. מצד אחד, אני מרגישה שאימא שלי מעניקה לי כל מה שהיא יכולה, ומאוד מפנקת אותי, שכן אני הילדה היחידה שלה. אך מצד שני, מאז שאני זוכרת את עצמי, אני מוצאת את עצמי מסייעת לה במשימות רבות – קניות, סידורים, ואפילו בהחלפת נורות – משימות שלרוב האב מבצע אותן במשפחות אחרות.

אולי אני כפוית טובה כשאני חושבת על כך? הרי הכי טוב לי אתה, אני עולמה והיא עולמי.

בשנותיי הראשונות, לא באמת הבנתי את משמעות המושג משפחה, אך ככל שגדלתי והכרתי משפחות אחרות, הבנתי שמשהו במשפחה שלי שונה.

2

גם הטפסים, שבתי הספר דרשו למלא לא הקלו עליי. בטופס תמיד דרשו חתימות של שני ההורים – אבא ואימא. למה לא לציין עוד אפשרויות? אימא ואימא? אימא לבד?

יומני היקר, ישנם אירועים, כמו ימי הורים, שבהם רק אימא מגיעה, ואני בטוחה שזה מעורר שאלות וסקרנות רבה אצל אחרים. נראה שאמא שלי לא מייחסת לזה כזו חשיבות, אך אני תמיד חושבת מה אחרים עלולים לחשוב עליי. אני מקווה שהם לא מרחמים עליי, כי אין שום סיבה לכך.

אני חושבת שאלה שמרחמים עליי, לא תמיד מבינים את הקשר המיוחד שנרקם בין ילד לאמו במשפחות של אימהות יחידניות. זהו קשר חזק ומיוחד מאוד. אני ואימא החברות הכי טובות שיש, ויחד עם זה היא לא ויתרה על החינוך שלי, ותמיד הציבה לי גבולות ברורים.

אני לא יודעת למה תמיד התביישתי בזה שאין לי דמות אבהית בחיי, ולמה לא סיפרתי לאף אחד, אבל אני מניחה שכבר אז כולם ידעו, ולא רצו להביך אותי.

אני חושבת שיש בעיה בחברה שלנו – המודל המשפחתי "הנורמטיבי" בעיניי כולם זה אבא, אמא ואחים. אני, בלי אבא, ובלי אחים. ברור שאני שונה.

אני מנסה להבין, למה הדברים שיאיר אמר כל כך הפריעו לי. למה לא אישרתי את הדברים שאמר? ממה אני פוחדת? מה רע לי במצב הנוכחי?

נראה לי שאני צריכה ללכת לנוח קצת, ולסדר לי את המחשבות. אולי מחר כבר אגיע עם מסקנות ברורות יותר.

***חלק ב***

יומני היקר,

היום קמתי מוקדם מהרגיל , עם תחושת מועקה בלב. החלטתי לשתף אותך, אולי זה יעזור.

אני משתדלת לשמור על שקט בגלל השעה המוקדמת. בחוץ הכול סגרירי ואפור, גשמים ורוחות. אולי זה קשור למחשבות שמתרוצצות בראשי.

כל הלילה חשבתי על ה "אבא" שאין לי.

3

אימא שלי דפקה בדלת, נכנסה ונראתה מופתעת לראות אותי ערה בשעה כה מוקדמת. היא שאלה אותי, עם פרצוף חשדני: "מיכאלה? למה את ערה בשעה כזאת? ומה את כותבת שם?". היא ניגשה לשולחן הכתיבה שלי, ואני הדפתי את היומן במהרה, בצורה מחשידה מדיי. לא רציתי שהיא תראה שאני כותבת על הנושא הזה. הסברתי לה שכתבתי שם משהו אישי שקרה לי בבית הספר, למרות שאני נוהגת לספר לה הכול. למזלי, הכלב שלנו נבח, היא הלכה להרגיעו, ושכחה מהנושא.

מאוחר יותר ניסיתי לעשות יוגה, להכין שיעורים ולדבר עם חברות, אבל שום דבר לא עזר. לא הצלחתי להשתחרר מהמחשבות האלה. אני רק מקווה שאף אחד יותר לא ישאל אותי שוב על "אבא" שלי. כבר קרה מקרה, שדוד אמיר שאל אותי פעם : "איך זה לגדול בלי אבא"? לא עניתי לו. אימא ענתה במקומי: "היא לא יודעת מה זה לגדול עם אבא, אז מה אתה שואל שאלות טיפשיות"?

אף פעם לא הבנתי, למה לגדול בלי אבא נחשב לדבר כל כך מוזר ונוראי. אז מה אם אין לי אבא? אולי נתמקד במה שכן יש לי?

מסקרן אותי אם ילדים אחרים גם מרגישים ככה. אולי לא אכפת להם בכלל, בניגוד אלי.

***חלק ג***

יומני היקר ,

בליל אמש ישנתי טוב – סוף סוף! בבוקר כבר הגעתי למסקנה, שאין לי יותר במה להתבייש , וכדי שאסיים את הנושא הזה בצורה טובה, יהיה נכון לדבר עם יאיר או "מלך הכיתה", כפי שמכנים אותו.

כשהגעתי לבית הספר, פניתי אליו ואמרתי לו שאני אשמח לשוחח אתו בהפסקה. מאז שאמרתי לו זאת, לא הפסקתי לספור את הדקות עד ההפסקה.

בחרתי להתיישב ליד בית העץ, מקום שקט ונעים, ואז "מלך הכיתה" הגיע, בכבודו ובעצמו. הוא התיישב לידי, ואני אזרתי אומץ ואמרתי לו: "היי יאיר, אני אגיד לך את האמת - מאז שהערת את ההערה על אבא שלי, היו לי יומיים קשים. נכנסתי למחשבות על כל העניין של המשפחה שלי, ואני פשוט רוצה להגיד לך תודה"

יאיר קטע את דבריי ואמר: "תודה? על מה בדיוק? אני זה שגרמתי לך לאי נוחות, ואני רוצה להתנצל על זה".

4

חייכתי חיוך רחב והשבתי לו: "אני באמת אומרת תודה. זה גרם לי לחשוב לעומקם של הדברים. יש כל מיני סוגי משפחות, והמשפחה שלי לא פחות נורמלית משל אחרים. אימא שלי אוהבת אותי, ויש מי שדואג לי".

"אני שוב מצטער אם גרמתי לך לאי נוחות" הוא אמר לי בעיניים מעריצות. אח"כ הוא סיפר לי שהוא בעצמו ילד להורים גרושים, שהוא גר עם אבא שלו לבד , ואם הוא היה במקומי הוא היה רוצה לקבל את זה כמו שאני מקבלת את זה. בסוף השיחה בינינו הוא אמר לי : "תגידי, חשבת לעשות הרצאות בעניין?", ואז חייך והלך.

איזה אושר! השיחה הסתיימה בצורה טובה, והבנתי שאני לא היחידה עם משפחה קצת שונה. לא כל המשפחות הן כפי שמציגים אותן בסרטים ובאגדות.

בהמשך היום דבריו של יאיר המשיכו להדהד בראשי ... אולי באמת כדאי לי לשקול להעביר הרצאות בנושא?

בסוף היום, כבר התגבשה לי תכנית בראש איך להעביר שיעור על משפחות "מיוחדות", ועם עליית הביטחון העצמי שלי , פגשתי במקרה את המורה שממנה התחיל כל הסיפור הזה. המורה אמרה שיאיר סיפר לה על השיחה בינינו, ושהיא תשמח שאעביר שיעור קצר בנושא כולל מצגת. כמובן שהסכמתי.

יומני היקר, מי היה מאמין, שהילדה שהתביישה בכך שאין לה אבא, תעביר הרצאה בנושא?

אני חושבת שכך אפתח את ההרצאה שלי :

"שלום לכולם, שמי מיכאלה ואין לי אבא, אבל אני מודה ומעריכה את מה שכן יש לי".

כן ככה אציג את עצמי.

יומני היקר, תודה שעזרת לי לארגן את המחשבות שלי. אני הולכת עכשיו להכין מצגת מושקעת כמו שאני יודעת לעשות , וגם לספר לאימא שלי על כל מה שקרה, כי ככה זה במשפחות של אימהות יחידניות – אין סודות.