חולצת המזל/ טל פארן
באחד מעמודיי העיתון הפנימיים נכתב בכותרת קטנה:
"אישה נהרגה מנפילה ממרפסת. האישה בשנות השלושים לחייה עסקה
בתליית כביסה כאשר ככל הנראה איבדה את שיווי משקלה.
היא נהרגה במקום. המרפסת ממנה נפלה האישה נמצאת בקומה החמישית
ולכוחות ההצלה לא נותר אלא לקבוע את מותה.
האישה הניחה אחריה בעל ושלושה ילדים".
יפית העבירה במהירות את הבגדים הרטובים מתוך מכונת הכביסה אל סל
הכביסה ומיהרה אל המרפסת. היא הביטה בדאגה אל השמיים המתקדרים
והולכים. עננים כבדים רבצו מעליה והיא מיהרה לחפש את החולצה השחורה,
זו עם הסמל שמעיד על המותג היוקרתי.
זו האחרונה נמצאה ונתלתה ראשונה על החבל הרחוק ביותר כדי שחלילה לא
יחסום אף פריט לבוש את קרני השמש בפניה וימנעו ממנה להתייבש.
יפית נשמה לרווחה. זהו. היא תלתה את החולצה. עם שאר הבגדים אין בעיה,
אבל בכל זאת אותות הדאגה לא סרו מפניה ולסתותיה התהדקו בחוזקה.
לפני מחצית השעה לערך, התקשר אליה בעלה והודיע לה שהוא מתכוון
להיפגש היום עם חבריו ועליו ללבוש את חולצת המזל. הוא הודיע בטון שלא
משתמע לשני פנים כי היא חייבת להיות נקייה ומגוהצת עד הערב.
אם ילבש אותה היום, המזל יאיר לו פנים.
הוא בטוח שהחולצה תעזור לו בהימורים והיום הוא מרגיש כי זהו היום שלו.
היום הוא ינצח בגדול וייקח את המשפחה לחופשה. זה נכון, הוא אמר, שעד
עכשיו הם סבלו ממנו והוא מתנצל על כך מאוד, אך מהיום והלאה הוא ינהג
איתם בכבוד ובאהבה, אך לשם כך הוא זקוק לחולצת המזל.
יפית המשיכה בתליית הכביסה תוך שהיא מהרהרת ונזכרת בימים יפים יותר.
עוד כשהייתה קטנה, כשהיא ובני משפחתה התגוררו בבית קטן הנושק לאדמה,
הייתה מציצה מהחלון ומצפה לגשם וכשזה הגיע, הייתה ממהרת ללבוש את
מעיל הניילון האדום, זה שדרכו לא נכנסת שום טיפה, נועלת את מגפיה ורצה
החוצה לדשדש בשלוליות. כמה התגעגעה לימים הללו. ימים נטולי דאגות.
הילדים היום כבר לא אוהבים לרוץ ולקפץ בשלוליות, הרהרה בתוגה.
הילדים שלה מעדיפים להסתגר בחדריהם. במיוחד בזמן האחרון.
הם כבר למדו על בשרם שלא כדאי להסתובב בסלון כאשר אביהם בבית.
מי יודע באיזה מצב רוח יפגשו אותו? משהו נגע בפניה. בשנייה הראשונה
היא לא הייתה בטוחה, אבל כשעוד ועוד טיפות פגעו בפניה ובשיער ראשה,
היא הרגישה כאילו צעקה אילמת עולה מתוך גרונה. 'למה זה קורה לי'?
עכשיו כבר ניתך עליה גשם חזק והיא הביטה בפיזור נפש אל מרפסות הבתים
שמולה. אולי תצעק ותבקש עזרה? אך תריסי המרפסות היו מוגפים כאילו עצמו את עיניהם יושבי הבתים מאחוריהם כדי שיוכלו להמשיך בחייהם באין מפריע
הרחוב למטה ריק מאדם והשמיים סוגרים עליה בגווניהם ההולכים ומתכהים.
על מייבש כביסה היא יכלה רק לחלום. אף פעם לא היה כסף לקנות אחד כזה.
לפתע הרגישה עצמה מושפלת.
הרי לפני נישואיה כאשר עבדה, יכלה להרשות לעצמה הרבה יותר.
אבל עכשיו... היא התביישה אפילו לחשוב על כך ובטח לא לספר על כך לאף
אדם קרוב או רחוק.
היא האישה המשכילה והמצליחה, שעשתה ככל העולה על רוחה, צריכה היום לקבל אישור כל הוצאה ובעלה לא הסכים לקנות מייבש כביסה.
"בארץ שלנו אין צורך בזה" קבע בהחלטיות והיא כמובן נאלצה להסכים עימו.
השמיים המשיכו להמטיר גשם עז ועל המדרכה שמתחת למרפסת נקוו שלוליות גדולות עמוקות.
מעט הכוחות שעוד נותרו לה נשאבו ממנה כליל.
הרגשה מתוקה של ימים רחוקים הציפה אותה.
היא רק רצתה לדלג אל השלוליות שלמטה.
כמו טיפות המים נשרה אף היא מן המרפסת.
