בית ספר לקקטוסים

תקציר:
לא יכול להיות שזו היא, האשה שמחייכת אליה חיוך מוזר מן הלוח. לא יכול להיות. הפאה שלה קצרה, אבל לא מנופחת כל כך. היא נוהגת לשלב ידיים, אבל לא בצורה מתנשאת שכזו. והצבעים בחליפה שלה דומים, אך לא צועקים כל כך. זו לא היא, דמות המורה חסרת הטעם שמצוירת על הדף. רק קריקטורה שלה. "די", מתוך הצללים עוצרת אותה גילי. קולה אימהי. מזכיר עד צמרמורת את קולה של אהובי הטובה. "אל תבכי ככה. את שוברת לי את הלב. אני מאמינה לך, רק- " "רק אל תגידי לי שאת לא הכתובת", היא צועקת. "ואל תנתקי. בבקשה. אני עדיין לא מסוגלת להגיד לאהובי את כל מה שאני צריכה להגיד לה, אבל לא תסכימי לעזור לי בינתיים?" (...) -- מהכריכה האחורית.

עותקים